<h1>שולחן של ארבע לרבינו בחיי שער ראשון</h1>
<h2>דף כו.</h2>
היה מיסב ואוכל על השלחן והגיע זמן המנחה, אם אין שהות ביום מפסיק סעודתו ומתפלל, ואם יש שהות ביום גומר סעודתו ומתפלל. וכן אם היה בחג הסוכות ושכח ליטול את הלולב והוא עומד על שלחנו, אם יש שהות ביום גומר סעודתו ואחר כך נוטל ואם אין שהות ביום מפסיק סעודתו ונוטל את הלולב.
<h2>דף לה.</h2>
ומעתה ראוי לברך על היין בורא פרי הגפן, וכן להזכיר שם הגפן ולומר פרי הגפן. וכן בארו לנו חז"ל על מעלת הגפן, הוא שאמרו במס' ברכות: מנין שאין אומר שירה אלא על היין, שנאמר: ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, אם אנשים משמח אלהים במה משמח, מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. וכן הקשו בתוספות והא על כמה דברים אנו אומרים הלל, כשהיו באין מן המלחמה, כדאיתא ביהושפט בדברי הימים, וכן בי"ד בניסן כשהיו שוחטין את הפסח, ותירצו דהכי פי' מנין שאין אומרים שירה בשום ענין של מזבח, כגון זריקת הדם והקטרה ונסוך המים או שאר דברים של מזבח, אלא על נסוך היין, שנאמר: ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי. ואמרו באגדה: תתקכ"ו מיני ענבים נבראו בעולם כמנין תירוש"י וכולם לקו בחטאו של אדם, ולא נשאר לפנינו אלא אחד. וכן עוד למעלת הגפן ימשילו הנביאים תמיד כנסת ישראל לגפן, וזהו שאמר הכתוב: גפן ממצרים תסיע. ועוד יש בזה טעמים אחרים ונכבדים רק שאין צריך להאריך בכאן. ודע כי עיקר שתייתו של אדם אין ראוי לו שיהא אלא לשרות המאכל בלבד דרך רפואה כדי שיתמזג בו המאכל והמשתה בדרך המיצוע, ושיתכוין בהנהגתו זאת שינצל מן הרעב והצמא.
ברכה ב' המוציא לחם מן הארץ, וברכה זו מדברי סופרים היא מקל וחומר: ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן שיש לו לברך. פי' כשהוא שבע וכבר נהנה מקדשי שמים ממה שהוא אסור לו כהקדש קודם שיברך [מברך], כשהוא רעב ובא ליהנות מקדשי שמים לא כל שכן שיש לו לברך קודם שיאכל כדי שלא יתחייב קרבן מעילה. וברכה זו היה ראוי לומר 'מן האדמה' אלא שאחז הכתוב: להוציא לחם מן הארץ. ואם תדקדק בלשון 'לחם' תמצא שביאורו מזון, כמו: עבד לחם רב, שהרי הלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שממנה עושים לחם, וכן תמצא במן: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וידוע שלא ירד לחם מן השמים אלא המן שממנו עושים לחם, שנאמר: ועשו אותו עוגות.
הרי שבע ברכות שיתחייב אדם לברך על השלחן, והם: נטילת ידים, והמוציא ובורא פרי הגפן וברכת המזון שהיא ארבע ברכות, והם המצויות והנוהגות תמיד, ועם מים אחרונים הרי שמנה ברכות, ואם שתה רביעית יין מכוס של ברכת המזון מברך עליו: על הגפן ועל פרי הגפן, ועם ברכה זו הרי תשע, ואם בא להם שנוי יין [מברך הטוב והמטיב הרי עשרה. ואם בא להם מיני פירות הרבה] ואין ברכותיהם שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה, הרי שתים עשרה, ואי זה שיקדים יקדים. אבל ברכותיהם שוות אע"פ שהאחד מהן ממין שבעת המינין חביב עדיף. וכל הקודם בפסוק קודם לברכה: ארץ חטה ושעורה וגו'. ופירוש חטה ושעורה בפת, שאם בא בכיסנין ברכתו שהכל ואינה קודמת לבורא פרי העץ. הביאו לפניו תמרים ורמונים מברך על התמרים ואח"כ על הרמונים, לפי שהתמרים שני לארץ והרמונים חמישי לארץ.
אסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. וטעם הדבר לפי שכל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהיא הממציא מזון לשפלים כדי שיחיו, ובזכותם התבואה והפירות מתרבים ומתברכים. והנהנה ואינו מברך גוזל ממנו ההשגחה, ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ולמזלות, זה שאמרו, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל [להקב"ה ולכנסת ישראל, שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר, כלומר גוזל] להקב"ה ההשגחה, ולכנסת ישראל הפירות, שבשביל עון זה הפירות מתמעטים לישראל בסבתו, שהרי כל העולם נדון אחר רובו, וכל יחיד ויחיד נדון אחר רובו, ולכך יש לו להראות את עצמו כאלו כל העולם תלוי עליו. והנה לפי הדרך הזה אין הברכות לצורך גבוה אלא לצורך הדיוט, כי כיון שהוא יתעלה מקור הברכה, וכל הברכות משתלשלות ממנו הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו, כי הוא הנמצא הקדמון אשר המציא הנמצאים כלם, ומציאותם אינה אלא ממציאותו, ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו כלל, ואם יברכוהו תמיד כל היום וכל הלילה לא יחשו, לא יתרבה, או מה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והרבוי כי אם אלינו.
אמנם יש לך להתעורר ולפקוח עיני הלב על דרך החכמה המקובלת, כי הברכות אינם צורך הדיוט בלבד, ויש בהם צורך גבוה, כמו שאמר הכתוב, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, הפסוק הזה נותן לב להבין סוד הברכות, ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שיצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם באמן, ומזה אמר דוד, ואברכה [שמך], וכן אמר, הודו לו ברכו שמו, ורבים כן, ועל כן צריך שתשכיל כי הברכות אינן צורך הדיוט כלל, וגם אינם הודאה בלבד, אבל הם לשון תוספות ורבוי מלשון, וברך את לחמך ואת מימיך. והבן מאמר חכמים ז"ל שאמרו בסוף פרק המקבל בענין בעל חוב, ושכב בשלמתו וברכך, מי שצריך ברכה, דהיינו הדיוט, יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ומקשי בגמרא: ולא, והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. אלא: ולך תהיה צדקה, למי שכל הצדקות שלו. ביארו החכמים ז"ל בפירוש כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה. ומפורש אמרו בברכות (ז.) אמר לו ישמעאל בני ברכני, וכן במסכת שבת [פ"ט.] אמר לו הקב"ה למשה היה לך לעזרני, והוא ענין הברכות. ואמרו עוד [יבמות ס"ד.] שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים המעטים יותר משאר עמים רבים, ולא ברב עם הדרת מלך, אלא ודאי לשון 'וברכת' לשון תוספות ורבוי, והוא מלשון בריכה נובעת מן המקור, ולכך אנו מזכירין בתפלתנו, תתרומם ותתברך, ובלשון הקדיש, יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא. ועוד מלשון בריכה וכריעה, מי שכל ברך כורע לו. וכן תמצא בספר הבהיר, מאי משמע דהאי ברכה לישנא דברך הוא, שנאמר כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, מי שכל ברך כורע לו, עד כאן. והנה זה מסתרי התורה, וענין הכונה בתפלה נמשך אחריו, ואין ראוי לבאר ולהרחיב לו יותר במכתב.
ודע ממה שאמרו חז"ל אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, בכלל כל ההנאות אמרו כן, בין במה שהוא טועם, בין במה שהוא מריח, בין במה שהוא רואה ושומע, שהרי על ארבע חושים אלו תקנו ברכה: חוש הטעם, ממה שכתוב, קדש הלולים לה', בא ללמד על כל דבר הנאכל שהוא אסור לו כהקדש עד שיהלל, כלומר עד שיברך להקב"ה לפניו ולאחריו על אותו דבר, וזהו לשון 'הלולים' ולא אמר הלול. חוש הריח יש לו לברך עליו גם כן, ויש בזה אסמכתא מן הפסוק, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', מכאן שמברכין על חוש הריח. ועוד, דכתיב כל הנשמה תהלל יה, אי זה הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח. חוש הראות יש לו ברכות הרבה, כגון הרואה את השמש בתקופת תמוז שיש לברך עליו ברוך עושה בראשית, וכן ברכת הלבנה בכל חדש. ואמרו בפרק הרואה, הרואה חמה בתקופתה לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם, אומר ברוך עושה מעשה בראשית. וזה הוא שתמצא במעשה בראשית, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, כי המאורות מלבד שהם מאירות הם אותות להיות עתידות נרמזות בהם, וכענין שאמרו רז"ל, כשהמאורות לוקין סימן רע לאומות העולם. ועוד הם אות לישראל בקריאת שמע בבקר שמצותה עם הנץ החמה, ובקריאת שמע בערב שמצותה עם צאת הכוכבים. וזה הוא שכתוב, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כי מתוך ההשתכלות הזה יתעורר האדם שהם ברואים וישבח את בוראו עליהן בין בברכה בין בהלול. ובפרק הרואה אומר גם כן: האי מאן דחזא ביומי ניסן אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בהם בני אדם, וכן ברואה את חבירו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך מחיה המתים. ולאחר שלשים יום מברך שהחיינו, וכן הרואה את הקשת אומר ברוך זוכר הברית, וכן כל שאר הדברים שתקנו ברכה בראייתם. וכדאיתא בפרק הרואה. [חוש השמע תקנו בו גם כן ברכה], על שמועות טובות מברך הטוב והמטיב, ועל שמועות רעות מברך ברוך דיין האמת. אמנם לא תקנו ברכה כשישמע אדם קול כנור ועוגב ערב מאד שהנפש שמחה בו ונהנית ממנו, וכתיב כי קולך ערב, והטעם מפני שהקול אין לו ממש. ואם תאמר הריח גם כן אין לו ממש, הרי יש ממש לפירות ומהם יצא הריח. ואם תאמר אף הקול יש ממש לכלי או לאדם המשורר, אינו דומה הריח של הפירות לקול היוצא מגוף האדם או הכלי, כי ריח הפרי או הבושם הוא מגופו ועצמותו של פרי או הבושם, וקול האדם או קול הכלי אינו מגופו ועצמותו אלא מצד הרוח המנשב בו. ולא תקנו ברכה בחוש המשוש, כי הוא בכלל חוש הטעם. ומטעם זה הזכירה התורה ארבעה חושים אלו מפורשים, הוא שכתוב: אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, ולא הזכיר החמישי שהוא המשוש, כי הוא בכלל לא יאכלון שהוא חוש הטעם. וצריך שתשכיל כי מנפלאות היצירה באדם היו בו חמשה חושים אלו נטועים בחמשה איברים שהם כלים ושערים לנפש השכלית שבו האצולה מרוח הקדש, ומעלת אדם וגדולתו סבה בהם כי הם עיקר פעולתו במעשה המצות, וכן במעשה העבירות, כי בהם יזכה ובהם יענש כפי שירצה להשתמש בהם, ועל כן יגנה הכתוב לעבודה זרה לחסרון החושים האלה להורות על מעלותם כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותם כי אין בה כח להושיע, ואם כן איך יאמרו העובדים לאלהיהם בעתות צרותם: קומה והושיענו. ומחמשה חושים אלו השנים גופיים והשלשה רוחניים מצאנום בהקב"ה, וירא ה', וישמע ה', וירח ה', ולא כן השנים. ומה שהיו החושים חמשה, כנגד חמשה חומשי תורה, וכנגד חמשה אורות שבבראשית, וכנגד חמשה שמות שיש לנשמה, והנה הם שלמות לגוף שהם היכל הנפש, והנפש מראה פעולותיה על ידם. ובעלי הטבע החוקרים אמרו כי מחכמת היצירה באדם היה שנבראו בו חמש אצבעות ביד להיות משרתים לחמשת החושים, כל אצבע ואצבע משרת לחוש שלו. הגודל לקנח הפה, האצבע לנחירים, ואמה לחוש המשוש למשש בכל חלקי הגוף בהיותו ארוך מכלם, קמיצה לקנח העין, זרת והוא קטן שבכלם הוא לקנח האזן, ומחכמת הטבע שכל אצבע ואצבע הולך לחוש שלו שלא בכונה. ובסדר האצבעות אמרו חז"ל: זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל. וכבר בארו שם בריש כתובות שחמש אצבעות הללו כל אחד ואחד למצוה: זרת למדידת החשן, קמיצה למנחת כהן, אמה לבנין וכלים, אצבע להזאה, והזה באצבעו, גודל, והיא העבה מכלם, לבהן ידו של אהרן לטהר המצורע. נמצאת למד חמש אצבעות שבאדם שבהם צורך הדיוט וצורך גבוה. ועוד תמצא בנפלאות היצירה באדם, כי כח המשוש יתפשט בכל הגוף, וחוש הריח מתפשט חוץ לגוף, וחוש השמע מתפשט יותר מן הריח כפי מה שיצטרך לו לאדם יותר, וחוש הראות מתפשט יותר מן השמע כי האדם יצטרך לו יותר, והנה זה ענין גדול לכל מסתכל בו ויורה על שלימות האדם בחמשה חושיו, כי מעשה אלהים המה.
<h2>דף לח.</h2>
ודע כי מלת המוציא כוללת לשעבר ולהבא, כגון המוציא אתכם מארץ מצרים. וכן כוללת להבא, וירמוז לאותו זמן שדרשו רז"ל עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מלת, שנאמר יהי פיסת בר בארץ. ואנו רומזים בברכת המוציא הזמן העתיד שיהיו מזונותינו בלא עמל ויגיעה, ותוציא הארץ לחם ממש כלחם הזה שאנו אוכלים ומברכין עליו. וכן היה העולם נוהג בזמן אדם הראשון לולא שנתקללה האדמה בחטאו, כמו שאמר: ארורה האדמה בעבורך. ולעתיד בהתכפר החטא ישוב העולם להויתו.
<h2>דף לט:</h2>
ויש לו לבוצע כשהוא בוצע שיאחז הככר בשתי ידיו בעשרה אצבעות משום חבוב הברכה. וכן תמצא בברכת המוציא עשר תיבות. וכן בפסוק מצמיח חציר לבהמה וגו'. ומצינו עשר מצות שנתנו בתבואה, ואלו הן: לא תחרוש, לא תחסום, תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, ומעשר מן המעשר שנותן הלוי לכהן, מעשר שני, מעשר עני, לקט, שכחה, ופאה.
וכשהוא בוצע גומר הברכה ואחר כך בוצע, וזהו כבודו של מלך, ולכך צריך להקדים תחלה חפצו של הקב"ה ואחר כך חפצו של מלך בשר ודם או חפץ עצמו כמו שאמר ירא את ה' בני ומלך, ומי שהוא בוצע קודם שיברך או קודם שיגמור הברכה הרי זה נקרא רעבתן, ועליו נאמר ובוצע ברך נאץ ה', כלומר בוצע ואחר כך מברך, נאץ ה',
<h2>דף מ.</h2>
ברך המוציא ושח בינתים קודם שיאכל חוזר ומברך, ואם שח מעין השלחן כמו שאמר: טול ברוך, או הביאו מלח או לפתן, ואפילו גביל לתורי, אין צריך לחזור ולברך, לפי שחייב אדם ליתן מזונות לבהמתו ואחר כך יאכל, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך [והדר] ואכלת ושבעת, הלכך מעין השלחן הוא ואינו חשוב הפסק. והרי זה כשוחט מאה עופות שאם שח בין שחיטה לשחיטה לומר: הביאו לי אחרים, מעין השחיטה הוא, ואין חשוב הפסק.
<h2>דף מא:</h2>
דברים הבאים מחמת הסעודה לתוך הסעודה כגון דגים ומלח וכיוצא בהם אע"פ שאוכלן בלא פת, כגו שבאים לעיקר סעודה, אין טעונין ברכה כלל שהפת פוטרתן. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון תאנים וענבים שאינם באים לעיקר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. בא ללפת את הפת בתאנים וענבים והרי הן עיקר סעודתו, אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שהפת פוטרתן. ואם באו בקנוח סעודתו אחר שגמר סעודתו טעונין ברכה לפניהם ואפילו אוכלן עם הפת, ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן.
ברכה ג' בורא פרי הגפן. ואין לומר שהפת פוטרו, לפי שהיין קובע ברכה לעצמו. ברכה זו היה ראוי לנו לומר, בורא פרי העץ, אך למעלת היין הזכירו שם האילן שהוא הגפן, ואלמלא שרצו להזכיר שם הגפן לחשיבות היין היה אפשר להם לתקן ולברך בורא [פרי הענבים כי] הענבים עצמן שהן פרי הגפן, והיין הוא הפרי היוצא מן הענבים, כמו השמן פרי שיוצא מן הזיתים, ולפיכך תקנו לברך בורא פרי הגפן אף על פי שעל דרך האמת הענבים הן פרי הגפן, אך נקרא המשקה הנסחט מן הענבים פרי כענבים עצמן, וזה מפני שהוא חשוב יותר מן הענבים, כשמן שהוא חשוב יותר מן הזיתים. ובעלי התוספות ז"ל נשאו ונתנו בדבר זה הרבה והוכיחו כי היין אינו נקרא פרי, כדתנן במסכת בכורים, מראשית כל פרי האדמה, פרי אתה מביא לבכורים ואי אתה מביא משקה לבכורים, וא"כ אין היין פרי. אמנם העלו לסוף דבריהם ואמרו כי היין נקרא פרי מגזרה שוה דפרי פרי מערלה, דאמרינן במסכת ערלה, אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים או מן הזיתים, שהוא יין ושמן. ושמע מינה דכיון דלגבי ערלה נקרא היין פרי, הכי נמי לענין ברכה נקרא פרי, ומשקים היוצאין מהם כמותן.
<h2>דף מב.</h2>
תכף לנטילת ידים ברכה, כלומר מי שנטל ידיו במים אחרונים יש לו לברך ברכת המזון מיד. וכן תמצא בירושלמי, אמר ר' זירא בשם ר' אבא שלש תכיפות הן תכף לגאולה תפלה, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לנטילת ידים ברכה. תכף לגאולה תפלה, שנאמר ה' צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. תכף לסמיכה שחיטה, שנאמר וסמך, ושחט. תכף לנטילת ידים ברכה, שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. אמר ר' יוסי בר' אבין כל מי שהוא תוכף גאולה לתפלה אין השטן מקטרגו כל אותו היום, וכל מי שהוא סומך לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרגו באותו סעודה, וככה מי שהוא סומך סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן, עד כאן בירושלמי.
<h2>דף מג.</h2>
בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי, לאחר המזון אחד מברך לכלם. ופירוש: שאין בית הבליעה פנוי, לפי שכלם מתעסקים באכילה ואינן שומעין הברכה ואנן בעינן דעת שומע ומשמיע, כן פירש רש"י ז"ל. ולפי זה אם היו כולם פורשין מאכילתן ושומעין אחד מברך לעצמו. ויש מי שפירש אפילו כשהיו שומעין כל אחד מברך לעצמו, לפי שאינן יכולין לענות אמן שכל אחד לגימתו בפיו ושמא יקדים קנה לושט, וזה דעת הירושלמי דגרסינן התם, אין בית הבליעה פנוי, אמר רבי מונא הדא אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסותא מן דאיכא סכנתא לנפשיה.
<h2>דף מו.</h2>
בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה לפי שהכל שלו. ואורח מברך כדי שיברך את בעל הבית. הבוצע הוא פושט ידיו ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו בחכמה הרשות בידו, וכשהוא בוצע מן הככר יש לו לבצוע מן הצד שנאפה היטב כי זה מצוה מן המובחר להזכיר שם שמים עליו כמו שאמר במנחת כהן [ויקרא ו', י"ד]: תופיני מנחת פתים, ואמר במסכת (זבחים) [מנחות נ' ב']: תופיני, שתהא אפייתו נאה.
<h2>דף מז.</h2>
אין הבוצע רשאי לטעום עד שתכלה אמן מפי העונים או מפי רוב העונים, ולא יאריכו כל כך באמן שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה. ואין המסובים רשאין לטעום עד שיטעום המברך.
<h2>דף מח.</h2>
קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, ואם לא, אין מזמנין עליו, אבל משלים הוא לעשרה, מדאמרינן, אמר ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין לו סניף להשלימו לעשרה, ופירש רש"י ז"ל, לאו לעשרה קאמר אלא לזימון. מיהו קיימא לן דאין עושין אותו סניף לעשרה לא לתפלה ולא לזימון עד שיביא שתי שערות, מדאמרינן בירושלמי, קטן מאימתי עושין אותו סניף ר' אבין אומר אתפליגי רב הונא ורב יהודה תרוייהו בשם שמואל, חד אמר כדי שיודע בטיב ברכה, וחד אמר כדי שיהא יודע למי מברך. אמר ר' יוסי בר' חלפתא כמה זמנין אכלית עם חלפתא אבא ועם ר' אבינא בר קיסי ולא זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות. ועל זה הגיה רבינו תם ז"ל וכן מנהג העולם.
תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין לענין נברך. ודוקא לענין צירוף, אבל לענין שיוציא רבים ידי חובתן בעינן שיאכל כזית דגן. ובשלשה אין צריך לומר להוציא ידי חובתן אלא אפילו להצטרף בעינן שיאכל כזית דגן, וכן אנו נוהגין כשנכנס אדם להצטרף שנוטל כזית דגן ואוכל.
<h2>דף מח:</h2>
ברכת המזון מן התורה, שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ושנינו בברייתא: וברכת, זו ברכת הזן, את ה' אלהיך, זו ברכת זימון, על הארץ, זו ברכת הארץ, הטובה, זו ברכת בונה ירושלים, וכן הוא אומר: ההר הטוב הזה והלבנון. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, ת"ל: אשר נתן לך, משעה שנתן לך אתה חייב לברכו. דרשו רבותינו ז"ל: משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שהכניסם לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. ועוד תמצא בפרשת המן רמז לברכת המזון במן עצמו, שנאמר: ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם, וידיעה זאת שתזכירוהו בברכה על אכילת המן. הרביעית שהיא הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. הצריכו רז"ל להזכיר בברכת הארץ תורה, וכן צריך שיזכיר בה ברית, ושיקדים ברית לתורה, שיאמר כן: ברית ותורה חיים ומזון, על בריתך שחתמת ועל תורתך שלמדתנו. והטעם שהצריכו להזכירם בברכת הארץ להורות שבשביל התורה זכינו לירושת הארץ. וזה טעם הקמת האבנים שהיתה כל התורה כתובה עליהן, וזהו שאמר: למען אשר תבא אל הארץ, פירוש למען הזכרה זו תבא אל הארץ. ולפי דעתי: למען אשר תבוא, למען אשר תוכל לבא, כלומר מה שאני מצוה לך לכתוב עליהן כל התורה למען שיהיה לך כח לבא אל הארץ כי כח התורה יכרית האויבים אשר בארץ וינחילה לנו.
ברכת המזון הם שלשה ברכות מן התורה, ואחת ברכה רביעית מדברי סופרים. וגדול שבשלחן מברך ואע"פ שבא לאחר סעודה. וסימן לשלש ברכות [שהם מן התורה:] מן ועשית שלחן עצי שטים וצפית אותו זה"ב: ברכת הזן. ברכת הארץ, ברכת בונה ירושלים, זהו זה"ב, וכן זהב מספר דוד, וכן השלחן רמז למלכות, וסימן הוא למלכות בית דוד בן ישי, וכולל מלכות בית דוד של מטה וכן מלכות של מעלה, הוא כח הלבנה: דוד מלך ישראל חי וקיים, זהו שאמרו: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל, אין 'לאהליו' אלא לאלהיו. וכבר ידעת [כי השלחן במקדש כנגד מדת הדין, ומטעם זה היתה מונחת בצפון שהוא השמאל ומדת הגבורה, והיו על השלחן שני בגדים אחד שני ואחת תכלת, השני כנגד מדת הדין של מעלה, והתכלת כנגד של מטה הכלולה מכל המדות, שהרי לחם הפנים היה על השלחן עצמו בלא שום אמצעית, שנאמר: ולחם התמיד עליו יהיה, ועל הלחם פורשין בגד תכלת, ועל בגד זה היו נותנין כל כלי השלחן, ועל כלי השלחן היו פורסין בגד שני והיה העליון על הכל, והיה בגד שני מלמעלה ובגד תכלת מלמטה כי כן מדת הדין של מעלה משפעת בשלמטה, וכל הענין כי מן השלחן שבמקדש תבא פרנסה לכל העולם, וכנגדה מדת הדין המפרנסת העליונים צבא המרום גם השפלים, כי היא המדה הנותנת טרף לביתה וחק לנערותיה, ומכאן תבין טעם היות קומת השלחן עם המסגרת עשרה טפחים]. ואם כן השלחן שבמקדש עם מה שעליו יורה על מדת הדין, והבן. ויש לך להתעורר על מה שאמרו חז"ל: עשרה שולחנות עשה שלמה המלך ע"ה כמו שנתפרש בכתוב. וכן עשרה מנורות, וכן עשרה כיורות.
יש להזכר כשבא לברך שלא ישאר השלחן בלא לחם, שכן אמרו בסנהדרין: כל שאינו משייר פת על שלחנו עליו הכתוב אומר: אין שריד לאכלו על כן לא יחול טובו. וטעם הדבר כדי שתחול הברכה על מה שנשאר, ואם לא נשאר כלום על מה תחול הברכה, שאין הברכה חלה על האין אלא על היש, והעד על זה שלחן שבמקדש שלא היה שלחן בלא לחם, והיה הלחם ההוא נאכל לכהנים משרתי המקדש והיה מספיק לרבים מהם מועט ממנו, וכן אמרו רז"ל: כל כהן שמגיעו כפול היה שמח, ומתוך אותו לחם שבשלחן היתה ברכה משתלשלת ומתפשטת במזונות העולם מלחם הפנים בדרך יש מיש ולא יש מאין, כי גם הנביאים אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך אין כח בידם להמציא יש מאין אלא יש מיש. ואעידה לי עדים נאמנים: אליהו, ואלישע, זה בכד הקמח וזה בענין אסוך שמן שהיה הכל יש מיש, כי אין כח לעשות יש מאין אלא הקב"ה יוצר בראשית שברא עולמו יש מאין, ואפילו בעצמו ובכבודו לא מצאנוהו אלא בבריאת העולם בששת ימי המעשה, ומאז ועד עתה הכל יש מיש, וכן כתוב: אשר ברא אלהים לעשות, באורו: אשר ברא אלהים, יש מאין, לעשות, מכאן ואילך יש מיש ולא יש מאין. ולפיכך יצטרך אדם כשבא לברך ברכת המזון, שישאר פת לחם על השלחן ואפילו מעט ממנו כדי שתחול הברכה בו ויתפשט כח הרבוי במעוט, כדרך הנסים הנסתרים הנעשים לנו כל היום, ואין אנו יודעים ומכירים בהם, וכמו שאמרו רז"ל: אין בעל הנס מכיר בנסו. [ותדע לך כי סבת הברכה המשתלשלת במזונות העולם ולחם הפנים מפורש בפסוק: והיתה ללחם לאזכרה, בשכבר ידעת שהיו נותנין על לחם לבונה, הוא שכתוב: ונתת על המערכת לבונה זכה, והיו לחם הפנים ולבונה מעכבים זה לזה, כענין האתרוג והלולב, והתכלת והלבן בזמן שתכלת מצוי. ולחם הפנים אין לגבוה בו חלק, והלבונה אין להדיוט בה חלק כי היו מקטירין אותה על האש, ולכך אמר הכתוב: והיתה ללחם לאזכרה, כי מתוך שמקטירין הלבונה שעל הלחם הנזכר למעלה והברכה תחול בו וממנו למזונות העולם, והבן זה, כי על כן היו שתים עשרה חלות מסודרות על השלחן ומשם הברכה באה כנגד שנים עשר מלאכים הסובבים כסא הכבוד, ונקראים ד' מחנות שכינה שמשם העולם מתברך לד' רוחותיו והם עומדים ג' לכל רוח, כטעם ד' דגלים שבמדבר, וכנגדם בכסא שלמה למטה י"ב אריות, והם כשתים עשרה חלות הללו ועשרים וארבעה עשרונים, והתעורר לזה].
יש להזהר גם כן כשבא לברך ברכת המזון שיסיר את המאכלת מעל השלחן, וטעם הדבר מפני שהשלחן נקרא מזבח, ומה מזבח הוזהרנו בו שלא להניף עליו ברזל, שנאמר: לא תבנה אתהן גזית וגו', ודין תורה הוא שאם עשאה לאבני מזבח גזית בכלי כסף או בשמיר שהיה מותר, הא אין עיקר האסור בגזית אלא מפני הברזל שהוא החרב והתורה הרחיקו מן המשכן שכתוב: זהב וכסף ונחושת, ולא הזכיר שם ברזל, וכן במקדש כתוב: ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. והטעם לפי שהוא כחו של עשו שנתברך בה מפי אביו, וזהו שאמרו: ועל חרבך תחיה, וכתיב: ואת עשו שנאתי, לכך הוא מרוחק מן המקדש. וכן השלחן הוזהרנו לסלק החרב מעליו, לפי שהחרב הוא המחריב שהוא סבת החרבן שהוא הפך השלום, ואין לו העמדה במקום ברכה שהוא שלום, שהרי המזבח והשלחן מאריכין ימיו של אדם והחרב מקצר, ואינו דין שיונף המקצר על המאריך.
יש להזהר לפרוש מפה על הפת שבשלחן בשעת ברכה, וכן הוא מנהג הותיקים לכסות הפת בשעה שמברכין ברכת המזון כדי שלא יתבייש הפת, [כשאנו מברכין על מזונינו על היין ולא על הפת] וכן כשמקדשין קדוש של שבת ביין ולא בפת. וכן אמרו בקדוש היום: פורס מפה ומקדש, כלומר פורס מפה על הפת ואחר כך מקדש על היין. ועוד יש בזה רמז ודוגמא לירידת המן שמתחלה היה המן יורד על פני המדבר, וזה שאמר: ובבקר היתה שכבת הטל, ואחר כך ירד המן עליו, וזהו שאמר: והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ, וכתיב: ותעל שכבת הטל, ולא אמר 'ויעל המן' אלא: ותעל שכבת הטל, למדך שהיה טל אחר יורד עליו. וכן אמרו רז"ל: טל מלמעלה וטל מלמטה והמן באמצע כמונח בקופסא, וכן בכאן על השלחן פורס מפה ומקדש, מפה מלמעלה ומפה מלמטה והפת באמצע. וזה דוגמא לירידת המן במדבר.
וטעם להקדים ברית לתורה, לפי שהתורה נתנה בג' בריתות, המילה נתנה בי"ג, והם הנזכרים בפרשת המילה לאברהם, ובזכות שש עשרה בריתות אלו אנו ניצולים ממדת הדין שהוא חרבו של הקב"ה שיש לה שש עשרה פיות האומרות 'הך האויבים'. ועל זה אמר משה בהבטחה עתידה, אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, סמך י' של 'חרבי' אל ו' של 'ותאחז' כדי לרמוז, חרב שש עשרה. והבן זה הפסוק, גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדין, ביאורו, גורו לכם מפני חרב של מעלה כי העונות גורמין החמה והחרב למטה, ולמען זה יש לכם לדעת שיש דין והעולם אינו מקרה, וחרב זו רשעים נדונין בה, והצדיקים לא די שאין מתפחדין ממנה אלא שהיא נמסרת בידם, הוא שכתוב, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, קרי ביה י"ו פיות, והבן זה, כי יש בכאן ענין גדול נקשר בקצת אותיות השם הגדול, אך כונתי לקצר.
<h2>דף מט.</h2>
וברכת הטוב והמטיב [אמרו צריכה] שתי מלכיות לבד מדידיה. וכן אמרו בירושלמי. שלש מלכיות, שלש הטבות, שלש גמלות. שלש מלכיות. מלך העולם, האל אבינו מלכנו, המלך הטוב. שלש הטבות. המלך הטוב, והמטיב, הוא מטיב. שלש גמולות. הוא גומלנו, הוא גמלנו, הוא יגמלנו.
<h2>דף מט:</h2>
ברכת המזון בשלשה, שנאמר גדלו לה' אתי. בשלשה אומרין נברך שאכלנו משלו, בלא הזכרת השם. ובעשרה מזכיר השם, נברך אלהינו. ולא יאמר 'ברכו אלהינו', כלומר שלא יוציא את עצמו מן הכלל, והכי אסיקנא. נברך עדיף, אלא שאם אמר ברכו אין תופסין אותו. רבו האוכלים אפילו אחד עשר רבוא אומרים נברך אלהינו שאכלנו משלו, לפי שהעשרה הוא המספר הכולל את הכל ואין אחריו כי אם הכפל. המזמן בשלשה אומר נברך שאכלנו משלו, והשנים עונין כמו שהוא מתחיל ואומר, ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והמזמן בעשרה אומר נברך אלהינו שאכלנו משלו, והשאר עונין ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ואותם שמחוץ לשלחן עונין אמן, וכענין שאמרו במסכת יומא, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו כשאקרא שם ה', הבו גודל לאלהינו, כלומר אתם תענו אמן.
<h2>דף נא.</h2>
אכל ושכח ולא ברך המוציא חוזר ומברך עד שלא גמר סעודתו, אבל אם גמר סעודתו אינו מברך כיון שנדחה נדחה.
וצריך אתה לדעת כי ממה שאמרו חכמים ז"ל, יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים, יתבאר מזה שכל ברכה וברכה ממאה ברכות שוה עשרה זהובים. ויש בזה אסמכתא מן הפסוק, כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, כלומר כל אחת מכ"ף והן מאה ברכות שוה עשרה זהב, וכן תמצא במקום אחר עשרה זהב משקלם, וסמיך ליה ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה'. וטעם שכל ברכה וברכה שוה עשרה זהובים לרמוז שיש לכלול עשר ספירות בכל ברכה וברכה. וטעם מאה ברכות בכל יום כנגד עשר ספירות, עשר ברכות לכל ספירה וספירה. וזהו שכתוב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, [ואמרו חכמינו ז"ל. אל תקרי 'מה' אלא 'מאה', כלומר מאה ה' אלהיך שואל]. ויש בפסוק זה תשעים ותשעה אותיות ואלף משלים למאה. ומצינו בדוד המלך ע"ה נאם הגבר הוקם על, לפי שהיו בדורו מאה בישראל מתים בכל יום ודוד הרגיש בזה עמד ותקן מאה ברכות, לא שהוא תקנם אלא שהוא יסדם, לפי ששכחום וחזר דוד ויסדם. וכן כתיב הנה כי כן יברך גבר ירא ה', מלת 'יברך' חסר וי"ו, ובאורו במספר כ"י כ"ן יברך מי שהוא ירא את ה'. וצריך אדם להזכיר מאה ברכות ולקיימן בכל יום, ובשבת שאי אפשר שאין תפלת שבת אלא שבע ברכות, כמו שכתוב שבע ביום הללתיך, ביום הידוע והמיוחד שהוא שבת, כבר אמרו חכמים ז"ל ממלינהו באספרמקי ומגדי.
ומדרך הותיקין המחמירין, להזהר בכוס של ברכה בי' דברים שהצריכו בו. ואלו הן: הדחה, שטיפה, חי, מלא, עטור, ועטוף, נוטלו בשתי ידיו, ואוחזו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו, ומשגרו לאנשי ביתו. פירוש הדחה מבפנים, ושטיפה מבחוץ. חי, עד ברכת הארץ, [ובברכת הארץ] נותן לתוכו מים. ויש שפירשו 'חי' שיצא מן הכלי מיד סמוך לסעודה, מלשון: מים חיים, שנשאבו מן המעיין מיד. ויש שפירשו 'חי' שיהיה הכוס שלם, לא חסר, לפי שהכלים שבירתן זו היא מיתתן. אין מברכין על הכוס של ברכת המזון עד שיתן לתוכו מים משום דבעינן מצוה מן המובחר ודבר מזוג, לפי שהיין חי מזיק הוא, ועיקר חיוב הברכה הוא על דבר שאינו מזיקו. וכך אמרו אין מברכין על כוס של ברכה עד שיתן לתוכו מים, ודוקא ברכה דברכת המזון, אבל ברכה דבורא פרי הגפן מברכים עליו, וכן מקדשין עליו דומיא דנסוך דכתיב הסך נסך שכר לה', בעינן יין המשכר, וכאותה שאמרו כגון זה צריך לברך עליו ולומר עליו הלל הגדול. וכבר ידעת כי היין רמז למדת הדין ומספרו שבעים, כי יש למעלה שבעים שרים ניזונים ממדת הגבורה, וכולן נמשכים מן הרחמים בדוגמת יעקב, השלישי שבמרכבה, שיצאו ממנו שבעים נפש. ומטעם זה מנעו לנזיר להפריש עצמו [מן היין ו]מכל אשר יצא מגפן היין, לפי שהוא דבק עם הרחמים, כמו שאמר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, ועל כן הצריכו חז"ל בכוס של ברכת המזון שהוא מן התורה שלא לברך עליו עד שיתן לתוכו מים, כיון שכונת הברכה לעצם הרחמים. [ומלא], דא"ר יוחנן כל המברך על הכוס של ברכה מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנאמר ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. ר' יוסי בר חנינא אומר זוכה ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא, שנאמר ים ודרום ירשה. ר' יוחנן היה מוכיח נחלה בלא מצרים מלשון ים ודרום ירשה, ור' יוסי מודה ליה בכך, ומוסיף ממה שכתוב ים ודרום ירשה, ולא אמר 'רש' לפי שהעולם הבא נברא ביו"ד והעוה"ז בה"א. ומה שאמר בו בספר הבהיר, ים ודרום ירשה, רש היה לו לומר, וכתיב, 'ירשה', [אלא ים ודרום ויה] רש, הכל נתון לך, ולואי שתשמור דרכיו, הוא ענין פנימי ונעלם, כי 'ים ודרום' בא לרמוז השלום והברית, והם החכמה והבינה, והבן זה. עיטור, מעטרו בתלמידים, רב חסדא מעטר ליה בנטלי. עטוף, רב פפא (אמר) מעטף יתיב ומברך. רב אשי פריש סודרא ארישיה. ונוטלו בשתי ידיו, דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. ואוחזו בימינו בלא סיוע כלל. ומגביהו מן הקרקע טפח דאמר קרא. כוס ישועות אשא וגו' ונותן עיניו בו דלא ליסח דעתיה מיניה. ומשגרו לאשתו, כי היכי דתתברך אנשי ביתיה. הרי אלו עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה. וא"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה, ואלו הן: חי, מלא, שטיפה, הדחה. וסימניך 'חמשה'. ח' חי, מ' מלא, ש' שטיפה, ה' הדחה, או אם תרצה לומר. שמח"ה, מפני שכתוב: ויין ישמח לבב אנוש.
<h2>דף נא:</h2>
ברכת המזון אין לברך אותה אלא מיושב, ואם היה אוכל והוא מהלך או עומד, יושב במקומו ומברך. אכל ושכח ולא בירך ברכת המזון והלך לו ואחר כך נזכר שלא בירך לא יברך במקום שנזכר אלא חוזר למקומו ויברך, כדאמרינן דא"ל בית שמאי לבית הלל אטו מי ששכח ארנקי בבירה לא יעלה ויטלנו, לכבוד עצמו חוזר, לכבוד שמים לא כל שכן.
אין משיחין אחר כוס של ברכה, ואין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס של פורענות, כוס שני. וטעמא דמילתא משום זוגות, כדתנן השותה כפליים לא יברך, משום הכון לקראת אלהיך ישראל. וטעם אסור הזוגות לפי שהכשפנים והמורכבים משתים שולטין על כל מי שאוכל ושותה זוגות. ועוד טעם אחר להרחקת השניות שהם הנפרדים מכח האחד והזוגות מכח השניות, וכדי לקבוע בלב ענין אחדות והתרחק מאמונת השניות, כענין שכתוב ועם שונים אל תתערב, וכן מן השניות ואילך על כן אסרו הזוגות אפילו בדברים הנאכלים והנשתים, כי ראוים הם הענינים הטבעיים להיותם אות וסימן לענינים הראויים, בשכבר ידעת כי הדעות האמתיות צריכות הן לפעולות. ואתה רואה במעשה בראשית שלא נאמר 'כי טוב' ביום שני, ואמרינן בבראשית רבה כי בו נברא המחלוקת וגיהנם, ואין ספק כי כיון שנבראו בו דברים כאלה, הרי הוא [יום] מזיק שאסרו להתחיל בו כל מלאכה, והוא שאמרו רז"ל, אין מתחילין בב', כי מי שמוסיף על האחד אין הטוב נמצא בו, ולכך נקרא 'יום שני', הוא מלשון שנוי, כי האחד אין בו שנוי, הוא שכתוב, כי אני ה' לא שניתי. אך יום שני הוא תחלת שנוי, וממנו ואילך שנוי הנבראים כלם הרצון, ובשאר הימים אחריו מצינו קטרוג בכלם, שהרי בשלישי, תוצא הארץ עץ פרי ולא הוציאה אלא עץ עושה פרי. וכן ברביעי קטרגה הלבנה ואמרה, לא נאה לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכן בחמישי הרג את הזכר, שבאורו גנז את האור העליון. וכן בששי חטא אדם ושנה רצון השם, ועליו נאמר, משנה פניו ותשלחהו, והנה יום שני סבה לכלם כי כלן באי כחו ונמשכין אחריו. ומה שאמר, הכון לקראת אלהיך ישראל, שהוא האחד, והוסיף 'ישראל' לפי שהם עם אחד מיוחד לאל אחד, שנאמר, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ראוי לך שתכין עצמך ותכון לקראת האחד, ושלא תאכל ותשתה זוגות כדי שלא תחשוב בלבך שניות.
ודע כי ההבדלה בארבע ברכותיה היא רמוזה בפרשה ראשונה של בראשית: ברכה ראשונה, בורא פרי הגפן, רמוזה בפסוק ראשון במלת 'הארץ' שהיא הגן והגפן בגן, והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ברכה שניה, עצי בשמים, רמוזה בלשון: ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי הריח באמצעות הרוח. שלישית, בורא מאורי האש, הוא שכתוב יהי אור. רביעית, המבדיל, הוא שכתוב ויבדל אלהים בין האור. וכשם שמצינו הבדלה בהקב"ה בתחלת המלכות בבריאת העולם וחידושו, כך מצינו בו קדוש ביום השבת שהוא אסור המלאכות, הוא שכתוב ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו במן וקדשו במקושש. דבר אחר, ברכו באורה, כיון ששקעה חמה בליל שבת ביקש הקב"ה לגנוז את האורה וחלק כבוד לשבת, הדא הוא דכתיב ויברך אלהים וגו'. במה ברכו, באורה. התחילו הכל מקלסין להקב"ה, הדא הוא דכתיב תחת כל השמים ישרהו, מפני מה, ואורו על כנפות הארץ.
<h2>דף נג:</h2>
ולכך גדול העונה אמן יותר מן המברך, בכנוי, וכל המזלזל באמן ענשו כפול במדורי גיהנם, במדור הנקרא ארץ עיפתה כמו אפל, שהוא שאול תחתית, ועל זה אמר הנביא על אותם המזלזלין בענית אמן אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. וכל העונה אמן באותיותיו הוא פותח המקור וממשיך שפע הברכה, ולפיכך מזכיר במזלזלים בו לחצוב להם בארות בארות נשברו, כלומר שהם נענשים בעונש כפול מדרגה אחר מדרגה. אם כן הא למדת גודל העונש לפי גודל השכר. והנה תכף שנטל ידיו ונגבם ראוי לו שיאכל, וכן אמרו תכף לנטילת ידים המוציא.
נטילת ידים אע"פ שאינה בפירוש מן התורה הסמיכוה רז"ל לפסוק מן התורה, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו רז"ל לנטילת ידים מן התורה. נטילת ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק, והוא מקום שפיסת היד כלה. כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כלו. יש שפירש דוקא בשעת הדחק, ויש אומרים אפילו שלא בשעת הדחק. הנוטל ידיו לא יאכל עד שינגבם, שכל האוכל בלי נגוב כאלו אוכל לחם טמא, שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, ומלת לחמם נוטריקון ליחות מים. הנוטל צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים.
וטעם שאמרו מים אחרונים חובה, מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בו מלח סדומית שמסמא את העינים, ומשתכח כקורטא בכורא. ואין בה ברכה אלא למברך. במה דברים אמורים שצריך ליטול ידיו אחר סעודה בשאכל דבר מזוהם, לפי שאין ראוי לברך בידים מזוהמות, [שכשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך מי שידיו מזוהמות פסול לברכה]. אי זה הוא דבר מזוהם, כל שאינו ראוי ליקרב על גבי המזבח, כגון חיה או עופות, אבל ראוי ליקרב אין צריך ליטול, שאין דבר זה מזוהם. ויש מגדולי המורים שסברו שכל דבר נקרא מזוהם.
ויש הפרש בין מים ראשונים למים אחרונים בדברים הרבה, מים ראשונים צריכין כח אדם, שישפוך אדם אחר על ידו, או הוא עצמו שישפוך בידו אחת על ידו אחרת, מה שאין כן במים אחרונים שאין צריכין לבא מכח אדם. מים ראשונים צריכין הגבהה שלא יחזרו ויטמאו את הידים, מה שאין כן במים אחרונים שצריך שישפיל ידיו למטה כדי להעביר את הזוהמא. מים ראשונים צריכין נגוב שהנגוב מעיקר הנטילה, אחרונים אין צריכין נגוב. מים ראשונים צריכין שלא יהיה דבר חוצץ בידים, כגון שעוה או זפת או בצק או צואה שעל צפרניו, אחרונים אם היה דבר חוצץ אין בכך כלום. מים ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, כלומר שאין לנו לחוש אם נופלים על הכלי או על גבי קרקע, מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, שצריך שיפלו המים בכלי ולא בקרקע. ראשונים אם שפשף בידו צריך לחזור וליטול ידיו, אחרונים אין צריך. מים ראשונים מברך על נטילת ידים, אחרונים אין בהם ברכה אלא למברך ברכת המזון שהוא מברך על רחיצת ידים, מים ראשונים צריכין הפסקה ולא בבת אחת, אלא נוטל ומפסיק [נוטל ומפסיק] אחרונים יכול לשפוך הוא בבת אחת. מים ראשונים דוקא מים ולא שאר משקים, מים אחרונים אפילו שאר משקין, כגון יין וחלב שאינו אלא להעביר את הזוהמא. מים ראשונים צריכין כלי דכתיב בכיור ממנו, ולא שיעברם וישפשפם בנהר, אחרונים מותר. מים ראשונים עד הפרק, והוא המקום שיד כלה שהיד וקנה הזרוע מחוברין שם, אחרונים אין צריכין אלא פסת היד במקום שהאצבעות כלין. וי"א שזהו מקום שיעור למים ראשונים מקום שהאצבעות כלין, ושיעור הפרק למים אחרונים פיצול אמצעי שבאצבעות, לפי שאין מים אחרונים אלא להעביר את הזוהמא, ומשם ולמעלה אין התבשיל נוגע בם. מים ראשונים צריכין שיעור, והוא רביעית לוג, אחרונים אין צריכין שיעור. מים ראשונים מועיל בהם תנאי, אחרונים אין מועיל בהם תנאי. והסימן בכל אלה בהפרש שיש בין מים ראשונים למים אחרונים כה"ן ח"ן שע"ה מכפר"ת. כ' כח אדם. ה' הגבהה. נ' נגוב. ח' חציצה. נ' נטילה בין בכלי בין על גבי קרקע. ש' שפשוף. ע' על נטילת ידים. ה' הפסק. מ' מים [דוקא]. כ' כלי. פ' פרק. ר' רביעית לוג, ת' תנאי.
ובמסכת יומא בפ' הממונה אמרו הלכה בסעודה, אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס. דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים, ונכנס ויושב במקומו ומחזיר פניו לאורחים. אמר רב חסדא לא אמרו אלא לשתות, אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס, מידע ידיע דאנינא דעתיה.
בא לברך ברכת המזון יתחייב לרחוץ ידיו ולברך על רחיצת ידים, ונטילה זו חובה. וכן אמרו מים ראשונים מצוה, ומים אחרונים חובה, אמצעיים רשות. וכשאמרו אמצעים רשות בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה.
וידעת כי יש בהלכות נטילה עוד פרטים רבים, כגון מים שנפסלו משתיית בהמה והם המלוחים, וכן מים שהנחתום מדיח בהם ידיו, וכן שנים שנטלו מרביעית, וכן ידו אחת בשטיפה וידו אחת בנטילה דאמרינן במסכת גיטין ידים טהורות, וכן אם מותר לקבל מים מן הגוי [ומן הנדה] לפי שיש שכתבו שאין מקבלין מן הנכרי, וכיוצא באלו רבים. והוא הדין בהלכות המוציא, וכן בשאר ברכות שאנו עתידים להזכירם, וכן ברכות השלחן שיש בהם פרטים רבים שהנחתים ולא כתבתים, שאם באתי לכתוב הפרטים יארך הספר, ואני איני מכוין אלא לדבר בקצרה בכללים ידועים, יבין המבין הפרטים מתוכם.
<h2>דף נד:</h2>
גמר מלאכול צריך שיאריך על שלחנו, וכן אמרו רז"ל כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. וטעם הדבר לפי שהשלחן בבית כמזבח בבית המקדש, מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר כשהוא מאכיל שם את העניים, ומתוך שהוא מאריך על שלחנו יבא עני ויתן לו פרוסה ומתפרנס ממנה, והנה אריכותו על השולחן בכונה זו סבה לצדקה דכתיב באורח צדקה חיים, ולכך מאריכין לו ימיו ושנותיו. ואמרו בברכות המזבח עץ שלש אמות גבוה ואורכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השולחן וגו', פתח במזבח וסיים בשלחן, אלא מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר. והנה באזנינו שמענו ורבים ספרו לנו בגדולים שבצרפת והפרנסים בעלי אכסניא שנהגו מנהג נכבד מאד, נתפשט ביניהם מימים קדמונים, שהשלחן שלהם שהאכילו עליו את העניים בלכתם לבית עולמים שעושין ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם. וכל זה לעורר ולקבוע בלבבות כי האדם אלו יגיע שיאו לעב ויעלה עשרו לעושר המלך שלמה, לא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש, כי אם הטוב שעושה והצדקה שהוא מרחם את העניים, כמו שאמר והלך לפניך צדקך. וכן צריך שידבר דברי תורה על השלחן, שאע"פ שברך עליו ברכות המחייבות לו לברך, והוא עתיד ג"כ לברך על מזונו, אינו נפטר בברכת המזון אלא אם כן מדבר דברי תורה, וכן אמרו רבותינו: כל שלחן שאכלו עליו ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום, שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', כלומר כיון שדברו עליו דברי תורה הרי זה השלחן אשר לפני ה'. וכל שלחן שאכלו עליו ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, שנאמר כי כל השלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, כלומר שאין מזכירין שם דבריו של מקום. וכל זה להורות שלא נברא האדם לאכילה ולשתיה אלא לעסוק בתורה וזה שאמר הכתוב כי אדם לעמל יולד, ודרשו ז"ל, אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה אם לעמל תורה, כשהוא אומר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הרי עמל פיו אמור, הא מה אני מקיים כי אדם לעמל יולד, לעמל תורה, הוי אומר לעמל תורה יולד. וכן אמרו במדרש כשם שברא במעשה בראשית בהמות וחיות ועופות שקצים ורמשים ואחר כך ברא את האדם, שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו, כך כתוב בתורה את זה תאכלו, ואת זה לא תאכלו, ואחר כך נולד האדם. וזהו שאמר הכתוב בסמוך אשה כי תזריע וילדה זכר, הוי אומר לעמל תורה יולד, לא נולד האדם אלא לעמל תורה. וכן כתוב אחריו וביום השמיני ימול בשר ערלתו, מלמד שעד שלא נוצר הקיפתו תורה ומצות ואחר כך נולד, וזהו שאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, הטיל הקב"ה מצות לפניו ולאחריו והוא באמצע, וזהו שאמר כי אדם לעמל יולד, לעמל תורה יולד, עד כאן.
<h2>דף נה.</h2>
ברכות השלחן ח' ואלו הן, נטילת ידים, והמוציא, וד' ברכות של ברכת המזון, ועל היין לפניו ולאחריו, הרי ח'. וטעם ח' אלו לפי ששקול השלחן כנגד המזבח, מה מזבח מכפר, אף שלחן מכפר, שהרי הלחם שעל השלחן כשהוא מאכיל שם את העניים הרי הוא כקרבן על גבי המזבח, וכשם שהיו במזבח הקטורת שהוא מכפר יותר מכל הקרבנות שעל מזבח הנחושת, ח' מיני בשמים, ד' בשמן המשחה, מור וקנמון וקנה וקדה, וד' בקטורת המפורשים בכתוב נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, כן נצטוינו לברך על השלחן ח' מיני ברכות כנגדם, ורוב בני אדם אינם מתבוננים ולא שמים על לב הענין הזה. וצריך אדם להתקדש בשלחנו ובסעודתו בח' ברכות אלו שהם כנגד ח' מיני בשמים המפורשים בתורה שהיו במקדש כדי לקיים המצות על תכונתם, ולכוין בברכות על יסודותם.
מי שנתנו לו כוס של ברכה לברך אין לו לסרב, וכן אמרו שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם, מי שנתנו לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, והנוטל שררה לעצמו. ואע"פ שברכת המזון מן התורה קיימא לן דברכה אינה טעונה כוס, אבל למצוה מן המובחר צריך לברך על כוס.
<h2>דף נט:</h2>
שנוי יין צריך לברך, שאע"פ שברך על היין בורא פרי הגפן כשבא לשתות תחלה חייב לברך על שנוי יין זה, וברכה זו היא ברכת הטוב והמטיב. ומה שאמרו כן בשנוי יין ולא בשינוי פת או בשאר דברים, יש בזה הרבה טעמים: האחד, שעיקר השמחה בסעודה אינה אלא ביין, ודרך המלכים לשנות יין ולא לשנות פת, וישראל בני מלכים הם. והשני, שכל שלחן שמביאין עליו יין על יין אינו אלא רבוי שמחה, ויצטרך אדם שלא להרבות שמחה בעולם הזה יותר מדאי, כמו שאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, דרשו רז"ל אימתי ימלא שחוק פינו, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. ופסוק מלא הוא וגילו ברעדה, ואמרו במקום גילה שם תהא רעדה. פירוש אפילו במקום גילה ושמחה של מצוה שם תצטרך שתהא רעדה, ושתזכור איך העולם עלול אצל יצר הרע ונכשל אחריו כדי שלא יכשל מתוך השמחה. ולפיכך יש מנהג בקצת קהלות ישראל במקום השמחות וסעודות של מצוה לשבר שם כלי זכוכית ואשישי ענבים להעציב השמחים, ושתתערב עם השמחה רעדה. ואין לך שמחה גדולה כשמחת התורה לישראל בהר סיני במעמד הקדוש שכתוב עליו כמחולת המחנים, וכבר ידעת כי שם נשתברו הלוחות. ואם תשכיל ותשא עיניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ תמצא בהקב"ה בשמחתו של עולם, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וסוף השמחה מצד המין האנושי בשגם הוא בשר, מה כתיב ביה, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. גם במשכן שהיה דוגמת העולם ביום שמיני של מלואים שהיו ראש חדש ניסן, ואותו היום לא היה כמוהו במעלת השמחה לפי שנצטרפו שם עשר מעלות עצומות, כענין שאמרו חז"ל אותו היום נטל עשר עטרות, כבר ידעת מה שקרה בו וסוף השמחה מה הגיע אליה, בו ביום מתו נדב ואביהוא שלא היו בישראל כמותם אחר משה ואהרן. וזה שאמר הכתוב ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. והנה על שמחת העולם הזה אמר קהלת לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה. וביאור הדבר מפני שהשמחה והעצבון אחים סמוכים זה לזה כסמיכות היום והלילה, וכשם שאדם בטוח ביום שתבא הלילה אחריו, וכן בטוח בלילה שיבא היום אחריו, כן הוא בטוח שתבא השמחה אחר העצבון, וכן העצבון אחר השמחה, וכן אמר גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה, לבאר על העצבון אחר השמחה, ואמר בכל עצב יהיה מותר, לבאר על השמחה אחר העצבון. נמצאת למד כי שמחת העולם הזה אין לה שלימות כלל, אמנם כל טובו ושלותו הבל ורעות רוח, וכל כבודו לכלימה, וציץ נובל צבי תפארתו, שהרי בשעה שתקותו של אדם חזקה בשמחתו הרי פוסקת ועוממת והולכת.
ועל כן תקנו לברך על שנוי היין הטוב והמטיב שהיא הברכה שתקנו על הרוגי ביתר כשנתנו לקבורה, ובאור זה, הטוב, שלא הסריחו, והמטיב, שנתנו לקבורה. וכל זה כדי להעציב את האדם הקרוץ מחומר, והמורכב מן היסודות הטבעיים שהם גופים מתים, המשוקע בחושי תאוותיו, ושיחזור רבוי שמחתו לדרך המצוע.
ועוד טעם אחר שתקנו על שנוי היין הטוב והמטיב, לפי שהיין משקה היוצא מן הענבים שבכרם, וכבר אמרו חז"ל שבע שנים זבלו האויבים את כרמיהם מדם הרוגי ביתר. ומטעם זה תקנו על שנוי היין הטוב והמטיב. וצריך שתדע כי מדרך התורה יתחייב שיהיה האדם גדור באכילתו ובשתייתו ושיהא גם כן בזה שומר פיו, וזהו שהזכיר התורה המאכלים המותרים והאסורים ואחר כך סמך להם ואמר קדושים תהיו, כלומר שתהיו פרושים וגדורים אפילו מן המאכלים הטהורים והמותרים שאם לא יגדור את עצמו מן המאכל המותר הערב לו יותר מדאי, יהיה בזוללי בשר ובסובאי יין ונמצא מחלל את עצמו ומדותיו ואם תלמיד חכם הוא מחלל תורתו. וכבר הורו לנו רז"ל היאך יתנהג אדם בשתיתו, והוא שיגמע היין וישהה בגרונו ועם זה ישבע, והביאו ראיה מן המזבח שהיו סותמים את השיתין, והם הנקבים שתחת חלל המזבח שהנסכים משם יורדין לתהום כדי שישהה היין במזבח, וזהו שאמרו בפרק לולב וערבה אמר ריש לקיש בשעה שמנסכין יין בחג על גבי המזבח פוקקין את השיתין, שנאמר בקודש הסך נסך שכר לה', שכר לשון שמחה לשון שביעה, לשון שכרות. אמר רבא שמע מינה כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע, פירוש ישהה בגרונו ויהיה שבע כי כן היו משהין היין במזבח. ואמרו במס' יומא כל המשקה יין לתלמיד חכם כאלו מקריב נסכים על גבי המזבח, שנאמר אליכם אישים אקרא, וכן הוא נדרש אישים לשון אשישה, אישים לשון קרבן, אשה לה'.
<h2>דף ס:</h2>
וכבר ידעת מחכמת היצירה באדם שיש בו שבעה נקבים. שתי אזנים, שתי נחירים, שתי עינים, והשביעי הפה. והקב"ה בחר בשביעיות. ברא רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות, שנאמר, סולו לרוכב בערבות, ברא שבעת ימי השבוע ובחר בשביעי שהוא שבת, הוא שאמר, ימים יוצרו ולו אחד בהם, ברא שבעה אקלמים, ובחר בשביעי שהוא ארץ ישראל, שנאמר, כי בחר ה' בציון. והתבונן בזה הפסוק, והכנעני אז בארץ, ובסוד פסוק, וחגור נתנה לכנעני, החגור נתון באמצע הגוף. ברא שבעה נקבים בראש, ובחר בשביעי שהוא הפה, וידוע שלא בחר בו מפני האכילה והשתיה אלא מפני התורה והמצוה, ושיברך לשמו ושיספר תהלתו כענין השמים וצבאותיהם המספרים כבודו, כמו שאמר, השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. וכן כתוב, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ומן הידוע שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, וכן הודיענו הנביא, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וכתיב, כל פעל ה' למענהו, לקלסו, מלשון, ותען להם מרים, ואם הכל נברא לקלסו אין צריך לומר הפה שהוא כלי מיוחד לקלסו שלא נברא אלא לכך.
ומה שבאה ברכה זו 'על נטילת ידים' בלשון נגלה ונסתר, והוא הדין לשאר ברכות שהם מתוקנות בנוסח זה, הוא סוד הברכות שהעולם הוא שקדשנו במצותיו ואנו מברכין ל'מלך העולם', וכן תמצא בשירת הים, ה' ימלוך לעולם ועד. והתעורר בלשון 'ה' ימלוך' ובמלת 'עולם' ובמלת 'ועד', והוא כענין שלשה שמות שבשלש עשרה מדות, וכן התעורר בלשון, ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וכן ב'עלינו לשבח' בלשון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ. לפי דרך זה הלשון בברכות מתוקן ומסודר. אך אצל בעלי הפשט הוא בלתי מסודר שהיה לו לומר 'אשר קדשתנו [במצותיך] וצויתנו'. אמנם בפשוטו יש מן הכונתו הרצויות כדי לקבוע בלב שהקב"ה נגלה ונסתר, נגלה מצד דרכיו ופעולותיו, ונסתר מצד מהותו ועצמותו. ועל כן תמצא כששאל משה רבינו ע"ה על ידיעתו ית' מצד דרכיו, אמר לו, הודיעני נא את דרכיך, השיב לו, אני אעביר כל טובי על פניך. אך כששאל על ידיעתו מצד עצמותו ואמר לו, הראני נא את כבודך, השיב לו, לא תוכל לראות פני. ביאר לו שני דרכים אלו, כי הוא נגלה, ואפשר להשיגו מצד דרכיו ופעולותיו, והוא נסתר מצד עצמותו ואין כח ותחבולה בזה להשיגו. וכן בכאן כשאנו אומרים 'ברוך אתה' לנכח יש לכוין בו כי הוא ית' נגלה מצד פעולותיו, וכשאנו חוזרין ומדברין בנסתר ואומרים 'אשר קדשנו במצותיו וצונו' יש לכוין בו כי הוא יתברך נסתר ונעלם מן ההשגה. והמשל בזה שהשמש שהוא אחד משמשיו ואפשר לו לאדם שישיגנו מצד פעולותיו שהוא פועל בחומו בעולם השפל במין המדבר, והחי, והצומח, ומצד אורו וחומו, וכן כתיב, ואין נסתר מחמתו, ואם בא להשיג עצמותו שיסתכל בעצמות אורו יכהה מאור עיניו והבן זה. וכדי לרמוז על נגלה ונסתר אמר הכתוב, וחסידיך יברכוכה, כלומר בדרך זה יברכוך, נגלה ונסתר, וזה שאמר, כבוד מלכותך יאמרו, שהוא לנוכח, להורות על נגלה. ואמר, להודיע לבני האדם גבורותיו, להורות על נסתר.
ברכה א' על נטילת ידים. ותקנו רז"ל בנוסח ברכה זו לשון 'נטילה' שהיא הגבהה, מתרגם, ותשאני רוח, ונטלתני, וכתיב, וינטלם וינשאם כל ימי עולם, שצריך שיגביה ידיו למעלה. ועוד יכלול עיקר בנטילת ידים לתפלה שיתכוין בהם להתקדש בהם מן העשר, כמי שמגביה ידיו למעלה ומתכוין לפתוח מן המקור העליון וממשיך ומוריד שפע למטה, וזה שאמר הכתוב, ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי. למדך הפסוק כי יש בקצת המצות [חקיקה] וציור למעלה עד שיצטרך אדם בעשות אותם למטה שישא כפיו אליהן למעלה. גם בכאן על השלחן בגשתו לעת האוכל ראוי שיטול ידיו ויגביהם למעלה בנטילתו, ושיכוין אל העשר בנטילה קודם שיאכל, וכן לאחר שיאכל במים אחרונים, כענין שכתוב, שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. וכן בי' דברים שהצריכו בכוס של ברכה ממנהג הותיקים, כל זה לרמוז שאין תכלית כונתו באכילתו על השלחן אלא שיתקיים גופו ויוכל לעבוד את בוראו עד שתזכה נפשו ותעמוד בתוך העשר, ויהיה אור הבהיר מזונה ושיחופף עליה. ותדע האמת כי אל הכונה הזאת נעשה תבנית הגוף י' אצבעות ידיו בהגביה אותם למעלה, וכן י' אצבעות רגליו למטה, ונשאר הגוף באמצע בין י' לי', ומטעם זה תמצא בתורה בקדוש ידים ורגלים של כהנים שאמר הכתוב, ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, ורחיצה זו בלשון קדושה תרגם אותה אונקלוס ע"ה, כי בשאר מקומות שכתוב בהם, ורחצו, מתורגם, ויסחון, אבל בכאן תרגם, ויקדשון, לבאר כשהכהן היה מקדש ידיו ורגליו, וידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, היה מתכוין אל העשר ומתקדש בקדושתן וממשיך הברכה מברכתם, ועל הכונה הזו היה הכהן מקדש ידיו ורגליו מן הכיור בגשתו אל המזבח. וכן השלחן נקרא מזבח. מטעם זה החמירו בעונש המזלזל בנטילת ידים שהוא נעקר מן העולם, וזהו חומר העונש בהיות נטילת ידים רמז לדבר שכל העולם תלוי עליו, וכן המזלזל בנטילה גורם הרציחה שהוא חרבן העולם, וכמו שאמרו, מים ראשונים האכילו בשר חזיר, אחרונים הרגו את הנפש. ודבר [אחר] עוד אמרו בנטילת ידים, כל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות, לפי שהעושר מתאסף בעסק הידים, וכן כתוב, ובכל משלח ידך, והברכות משתלשלות מן העשר. והרמז בזה, עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, הוכיחו העושר שהוא שבולת מן המעשר שהוא סבולת, כדי לרמוז שהברכה והעושר משתלשלות מן העשר. וראיה לזה ברכת כהנים בנשיאות כפים.
<h2>דף סג.</h2>
ונתבאר מזה כי לפי גודל המצוה בכונה העליונה הזאת הוא גודל עונש למזלזל בה, וזה [דומה] לענין אמן, כי כשם שהעונה אמן שכרו גדול כן המזלזל בו עונשו גדול וכפול, והוא שדרשו רז"ל כל הזהיר לענות אמן בעוה"ז זוכה לענית אמן לעוה"ב, ועל זה אמר דוד ע"ה ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן בעה"ז ואמן בעוה"ב, שכל העונה אמן זוכה לשני עולמות, העולם הזה והעולם הבא. ובמקדש שהיה השם נזכר ככתבו לא היו עונין אמן, אבל בגבולין שאין רשאין להזכיר ככתבו מזכירין אמן במקום השם, כי יש רמז במלת אמן לאותיות השם.
